<h1>כתוב שם לראב"ד על בבא קמא</h1>
<h2>דף ח.</h2>
במאור דף ג. ד"ה הכא במאי. לרי"ף סי' ו. כתב בספר המאור הכא במאי עסקינן כגון שלקח עידית באחרונה. הרב אלפסי ז"ל לא פירשה כל הצורך, ונראה לנו בגמרא דביתמי עסקינן, ובלא יתמי נראה לנו דין וכו'. אמר אברהם: ומה יועיל זה הדוחק למשיג הזה, והלא הקשו בגמרא אי הכי בנזקין נמי נימא הכי, אלמא מילתא פסיקא הוא גבייהו שאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש שם בני חורין ואפילו לנזקין וליכא מאן דפליג לא הוא ולא אמורא, וכפשטא דמתנית' דמכרו בזה אחר זה כולן גובין מן האחרון ואפילו הוא זבורית. ואע"ג דרבא [גיטין דף נ.] פליג בדיתמי אבל לגבי לקוחות לא פליג, דמשום פסידא דלקוחות עבוד רבנן תקנתא, ובכמה דוכתי אשכחן דתקינו רבנן על דין תורה משום פסידא דלקוחות כדאמרינן [ב"ב דף קעה:] דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא ומאי טעם אמרו אינה גובה וכו', הילכך האי דינא דאמרינן [דף ח:] אנא בתקנתא דרבנן לא ניחא לי ומגבי להו כדינייהו לא מתוקמא אלא בדיתמי כדאיתא בגמרא [שם], אבל בלא יתמי נזקין ובעל חוב גובין בינונית דאמרינן אי שתקיתו שתקיתו. ואם לא הזכיר הרב דביתמי עסקינן או שגגה היתה או שסמך על מה שהוא מפורש בגמרא. ועוד (כי יש) לענין דינא אפילו בלא יתמי נמי מצי למימר להו דאפילו מבינונית וזבורית נמי מצו לאגבויינהו משום דאמר להו אי שתקיתו וכו'. ולענין יתומים לנזקין חזר בו הרב ז"ל ופסק כרב נחמן ואביי וכפשטה דמתנייאתא דאביי הינדאה ודאברם חוזאה, ולא גבי מיתמי אלא מזיבורית.
<h2>דף ט.</h2>
במאור דף ד. ד"ה איתמר. לרי"ף סי' ט. [כתוב שם]: איתמר שלשה אחין שחלקו וכו'. כתב הרב אלפסי ז"ל כבר איפסיקא הלכתא בהדיא כרב דאמר בטלה מחלוקת וכו'. אמר אברהם: אי משום הא לא תסתייעה למר. שלא תקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי אלא במקום שאין שם קרקע אבל במקום שיש שם קרקע אינו גובה מן המטלטלין. הילכך השתא נמי איתא להאי טעמא, דאי מיטרפא לא משתלמת מינאי אלא שאין אנו צריכים לדברי החכם המשיג הזה, ודברי הרב ז"ל הם נכונים שלא נאמרו דברים הללו אלא כדברי רב אסי, שהיה מסופק בלוקח, ובשני אחין אחד לקח קרקע ואחד לקח כספים יש לומר שהוא כלוקח באחריות והוא הטעם הראשון שאמרו פשיטא האי ברא והאי לאו ברא, והטעם לפי שאינו דומה לאחין שחלקו קרקעות שהרי כל אחד ואחד עומד בספק אצל בעל חוב איזה חלק מהם יטרוף וכל אחד ואחד יאמר לחבירו אני איני מקבל אחריותך ואתה אי אתה מקבל אחריותי, אבל אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים בודאי נטל הקרקע על דעת שיהא לו אחריות של בעל כספים, דלאו בשופטני עסקינן. זה הדעת היה ראשון. אבל הדעת השני היה שהוא בלוקח שלא באחריות מבלי ספק, מן הטעם שפירשו בגמרא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא מינך וכו' וכי היכי דאנא לא משתלימנא מינך את נמי לא משתלמת מינאי וכו'. כל זה אינו אלא לרב אסי דמספקא ליה ללוקח, אבל לדעת רב אין הפרש דכיורשים דמו בכל ענין. והוא האמת והנכון.
<h2>דף יב.</h2>
במאור דף ה. ד"ה הא דתניא. [כתוב שם:] הא דתניא החזיק בעבדים לא קנה קרקעות וכו'. והרי"ף ז"ל לא כתב כל זה. אמר אברהם: מה שהניח הרב ז"ל במה שאמרו שהחזיק בקרקעות קנה עבדים ותניא אידך לא קנה שחלקו בין עומדים בתוכה לאין עומדים בתוכה ומשום דשאני מטלטלי דנייד וכו', נראה לי משום דחזינן סוגיא בגמרא דלא שני לן בין נייד ללא נייד מההיא שמעתא דחזקת הבתים [דף מג:] מכר לו פרה מכר לו טלית, דאקשינן [שם דף מד:] ודילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה ואפילו בדאקנה, ואמרינן דגבי ממטלטלין וגבי מקרקעי, אלמא לא בעינן צבורין לתוכה ואפילו מטלטלי דנייד. וכי תימא אטלית בלחוד קא מקשי ליה הכי [אבל] פרה לא מהני בה דאקנה, דהא בעינן צבורין בה הואיל דנייד והא מעשה דמירוני [קידושין דף כו:] אע"ג [דדחי] ליה מעיקרא לדמי במסקנא מיהת אסיקנא [שם דף כז.] דלא בעינן צבורין בה, ומתני' כפשטה צאן וחביות ממש. תדע דהא כי אוקימנא לדמי ואמרינן הכי נמי מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ממש מטלטלי דנייד נינהו, והתם ודאי צבורין בה בעינן, אלא לאו שמע מינה לא שני לן. מיהו דוקא בדאמר ליה אגב. אבל לא אמר ליה אגב אלא דאמר ליה קנה זה בחזקה וקנה כלים אלו לא קנה בחזקת כלים אלא בחזקת הקרקע אלא אם כן צבורין בה, וכל שכן עבדים ובהמה. והך ברייתא דקתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדים, בשאין עומדין בתוכה אבל מטלטלין קנה בדאמר ליה אגב ואפילו הכי לא קנה עבדים, ולית הלכתא כותיה דאמרן אלא כאידך ברייתא קנה בעבדים ובמטלטלין ובדאמר ליה אגב ואפילו אין עומדין בתוכה. וכן עיקר.
<h2>דף יח:</h2>
במאור דף ז: ד"ה תני רמי בר יחזקאל. לרי"ף סי' לג. [כתוב שם:] תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו וכו'. כתב הרב ז"ל דהוה ביה בזרוני. אמר אברהם: טעה המאור הזה בדברי הרב ז"ל כי הוא סבר שהביא הרב ז"ל זה ההפרש לקבוע ההלכה כרמי בר יחזקאל. ואם כן למה הביא בצדו פלוגתא דרב יוסף ורב. אלא לא הביא הרב זה ההפרש כי אם להודיע שאין בזה צרורות אלא כשיש בה בזרוני. אבל אם אין בה משונה הוא ונפקא מינה לחייבו ברשות הרבים דצרורות כי אורחייהו פטור ברשות הרבים ועל ידי שינוי חייב. לעולם חצי נזק הוא דמשלם.
<h2>דף כ.</h2>
במאור דף ח. ד"ה אמר אילפא. לרי"ף סי' לו. [כתוב שם:] אמר אילפא בהמה ברה"ר פשטה צוארה וכו'. מה שפסק הרב ז"ל לא מסתבר וכו'. אמר אברהם: טעה בעל המאור בזה שאמר ולא פליגי אהדדי, דהא אמרינן לקמן בשמעתא [דף כא:] דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו. וגם אי אפשר מה שפסק הוא דקאמר וברה"ר כל על גבי חברתה חייב חצי נזק בקופצת והיינו דרבי הושעיא, ואם לא על גבי חברתה אינה קופצת. אם תאמר לצדי רשות הרבים מה טעם חצי נזק וכי יש בזה שנוי יותר מקופצת על גבי חברתה ואי לא פליג בקופצת על גבי חברתה מאי טעמא פליג הכא. ועוד כי אין לחצי נזק מקום בכאן, כי סתם קאמר עמדה ואכלה חייבת, ומשמע באכילת השן הנזכרת. ועוד דאמרינן [דף כ.] בההוא ברחא דחזא [ליפתא] אפומא דדנא וסרוך ואכל ליפתא ותבריה לדנא וחייביה נזק שלם אלפתא ואדנא כיון דאורחיה למיכל ליפתא ואורחיה נמי לסרוכיה ומיסלק, ומאי שנא מקופצת על גבי חברתה.
<h2>דף כו:</h2>
במאור דף יא: ד"ה אמר רבה. לרי"ף סי' מט. [כתוב שם:] אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו וכו'. הרב אלפסי ז"ל כתבה, אלמא דהלכתא היא וכו'. אמר אברהם: אפשר שסבר הרב דמה שפירש רב ביבי [דף יח.], דקא אזיל מיניה ומיניה לא מוקים לה בחטיטת החבל דמטווס בלישה ואשבירת הכלי משלם נזק שלם, ובדקא אזיל מיניה ומיניה שרוצה הכלי שהוא אורחיה, ואע"ג דלגבי חטיטת החבל משונה הוא ומשלם חצי נזק, לגבי שבירת הכלי מיהא אורחיה הוא ומשלם נזק שלם. והשתא ודאי אי לא אזיל מיניה ומיניה אע"ג דבתר מעיקרא אזלינן לא הוה משלם נזק שלם כלל, שהרי על ידי חטיטת החבל שבר הכלי והוא משונה. אי נמי כיון דקא אזיל מיניה ומיניה והוא רוצה לשתות מן הכלי אפילו על החבל נמי משלם נזק שלם שהרי כונתו לשתות מים מן הדלי ורוצה להפסיק החבל כדי שיפול הדלי וישתה מן המים שבו, הילכך כיון דאורחיה למשתי מן הדלי אורחיה נמי למחטט בחבל, כדאמרינן בסלא ונהמא [דף יט:]. וזה עיקר.
<h2>דף כח:</h2>
במאור דף יג: ד"ה ומסתברא. לרי"ף סי' נו. כתוב שם: ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בדלא אפקרינהו, טעמא משום דסבירא ליה לרב בור שחייבה עליו תורה זהו בור ברשות הרבים [דף מט:], אבל ברשות היחיד מצי אמר ליה תורך וכו'. אמר אברהם: גם בזה לא אבחר. דכיון דהפקיר רשותו מצי למימר ליה תורך ברשותי מה בעי, ודלמא מדמי ליה למאי דאמרינן [דף כג:] מאי בעיא דידך בפומא דכלבאי, וכעין אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים ולא הפקירן. ועוד, מנא ליה להא דאמרינן [דף נא:] מודה רב בבור ברשותו דלדעת רבי עקיבא קאמרינן, ורבי עקיבא לא אדכר התם כלל. ועוד כתוב שם: ורב אשי בתרא הוא כותיה סבירא ליה דהא אמר אי בחבטא מיית הרי קריב הזיקה וכו'. האי נמי לאו ראיה היא כלל, דאנן לא אית לן הנך חבטי דכתב איהו, אלא ודאי מודה רב בבור ברשותו [דף נג.], הילכך בין לרב בין לשמואל משכחת בה בחבטא.
<h2>דף כט.</h2>
במאור דף יג. ד"ה אלא אמר אביי. לרי"ף סי' נה. [כתוב שם:] אלא אמר אביי בתרתי פליגי וכו' ומפרש ואזיל. ומיהו רבי יהודה דמתניתין ורבנן דברייתא סברי נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הוא, הלכך לאו נזקי אדם הוא אלא בורו ובורו באונס פטור. אמר אברהם: גם זה תמה. דבשעת נפילה הוא מזיק כחו הוא ואין כאן בור, שאין תורת בור אלא היכא דאתחזק ביה מידי בתר דניח, ואי בתר דניח אתזק בהו או בחרסיה לאו בשעת נפילה הוא. והנה הוא בכאן כבורח מפני הארי כי פחד מדברי רבי יהודה שאמר נתקל אנוס הוא ופטור וקשיא לו כיון דמכחו הוא מזיק הוה ליה נזקי גופו וקיימא לן אדם מועד לעולם אפילו באונס וקשיא על דרבי יהודה. אבל צריך הוא למודעי בזה. ועוד כתוב שם: בהלכה עצמה, ומסתברא לי דרב יהודה דאמרה לשמעתא דרב ושמואל לעיל, ואמר לא שנו אלא שנטנפו כליו במים, הא לית ליה הך אוקימתא דאביי ולאו דוקיא דיליה וכו'. אמר אברהם: גם בזה לא יצא ידי חובתו, דשמעתא דרב יהודה [דף כח.] לרב אתיא כדוקיא דאביי דאפילו בשעת נפילה בנזקי גופו פטור מחצי נזק, משום דקרקע עולם נמי אהני ביה ובעל המים משלם חצי נזק, דהוה כשור שדחף את חבירו לבור [דף נג.], וכל שכן לאחר נפילה דפטור מחצי נזק, בין אפקריה בין לא אפקריה. וכן בלקה בחרסיה בגוף החרסים, אבל אם נכשל בהם ולקה בקרקע פטור מחצי נזק. ורב איירי בקמייתא והוא הדין לאידך ודלא אפקרינהו. ושמואל אמר לאחר נפילה, פליג עליה ובדלא אפקרינהו. ולא בא רב אלא להראות שאין [מקום] פשיעתן חשוב שלו אבל הוא קרקע עולם, ושמואל אמר שלו הוא אפילו לחבטו.
<h2>דף לא:</h2>
במאור דף יד: ד"ה אמר רבא. לרי"ף סי' סב. כתוב שם: אמר רבא ראשון בנזקי שני חייב וכו', עד וכולן שהוזקו מגופו של ראשון לשמואל ולרב אפילו ממונו כיון דבשעת נפילה הוא וכו'. אמר אברהם: זהו משגגה ראשונה. וכל תקלה שאדם נתקל בנופל הראשון איך קורא אותה שעת נפילה, ואי איתזק בממונו של נופל היא הראשון איך הוא כאדם המזיק והלא אינו אלא בורו של ראשון. ולקמן מפרש מזו הסברא שכתב. מיהו אע"ג דהוה ליה פושע אין זה חשוב אדם אלא בור. כתוב שם: אלא תימה לן מילתא הרב ז"ל שפסק כרבא ופסק דלא כרבי מאיר וכו'. אמר אברהם: כבר הצלנו את הרב ז"ל בפירושנו בבבא מציעא מן הטענה הזאת, כי הסכמנו על דברי רבא שהם אליבא דרבי יהודה בין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא לענין פירושנו שפירשנו בהם, והיתה ההסכמה הזאת לפי שנראה לנו דרבי יהודה גופיה [ב"מ דף פב:] מפליג בנתקל אנוס הוא בין במקום מדרון לשאינו מדרון ובין במקום שהאונס מצוי שם למקום שאינו מצוי שם כגון שחיטה וכיוצא בה, הילכך בלישנא קמא דרבא ודאי פושע הוא וכשאינו מקום מדרון כסתמא דמילתא, אבל שני אנוס הוא דהוה ליה כמקום מדרון, הילכך הוה ליה רבא כרבי יהודה, ואי משום מתניתין דהכא [דף לא.] ומתניתין דהשוכר את האומנין [ב"מ דף פב:] לאו סתמי נינהו, שהרי מחלוקתם בצדם רבי יהודה דפליג עליה, והכי איתה פרק ארבעה [יבמות דף מב:]. ובפרק השוכר את האומנין אמרינן רבי אליעזר אומר זה וזה ישבע ותמה אני אם יכולין זה וזה להשבע, בשלמא שומר חנם משתבע דלא פשע, אלמא רבי יהודה סבירא ליה דנתקל אנוס. כתוב שם: ואפילו למאן דגריס [ב"מ דף פג:] אייתי ראיה דלא פשעת בה ואיפטר, הכי מפרשינן לה שלא נתכוון להורידה למטה מכתפו דההיא כונה (ודאי) פשיעה היא וחייב. אמר אברהם: המשיג הזה נתפס בהשגתו דאי אמר ליה רבא אייתי ראיה שלא נשברה בהורידה מכתפו אלא במה נשברה על כרחך בנתקל, ואמר דלא פשע בכי האי גוונא, אלמא נתקל אנוס הוא, הלכך הרב ז"ל יפה דקדק.
<h2>דף לו.</h2>
במאור דף יז: ד"ה ראשון. לרי"ף סי' עב. כתוב שם: ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה. פירוש, משאר נכסים, כיון דאמר רבי ישמעאל בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה מחייבי בעלים באחריות ומחייבי לשלם משאר נכסים, דמגופו ליכא למימר הכי וכו'. אמר אברהם: זה שגגה גדולה. שאין אדם בעולם שמחייב נזקי התם אלא מגופו, ואין הבעלים חייבין באחריותן כלל. ומלתא היא שגורה בפומייהו כדאמרינן בעלמא [דף מ:] ונימא ליה אי תם הוא מעריקנא ליה לאגמא. ועוד מגופיה דקרא [שמות כא] ומכרו את השור החי וחצו, ואי שאר נכסים משועבדים מכירה למה, אלא כי אמר רבי ישמעאל [דף לג.] בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה לאו דגבי משאר נכסים אלא דאי בעי מזיק לאגבויי מעות בחצי נזקו וליטול את שורו מצי עביד ורבי עקיבא סבר לא מצי עביד אלא נוטל את השור דשותף גמור הוא משעת הנזק. גם מה שכתב הרב ר' אפרים ז"ל דרבי שמעון ורבי עקיבא סבירא להו שאעפ"י שתפסו ניזק לגבות ממנו כיון דשותפי נינהו מיחייבו כולהו בנטירותיה, ושבחו בעל המאור הזה, בחיי ראשי שניהם נטענים על דעת חנם, שזה יתפוס אותו בביתו לפרעו ואלו יהו חייבין בשמירתו והוא אינו מניחם לשלוט עליו. והלא בבור של שני שותפין [דף נא:] כיון שהניח את חברו משתמש בו הראשון נפטר בשמירתו ואעפ"י שאין אחד מונע את חבירו מלהשתמש בו, וכל שכן זה שהניחוהו לו על כרחם ושלטה ידו עליו לגבות ממנו קודם לכולם שהן פטורין משמירתו. אבל אפשר משידע השותף שיצא מרשותו של זה בלא שמירה והוא יכול לשמרו ולא שמרו יהיה חייב כדאמרינן [שם] לענין בור של שותפין. מ"מ הקושיא שהקשה הרב רבי אפרים כבר תירצנוה בפירושנו ואין ממנה הוכחה לסתור דברי הרב הגדול אלפסי ז"ל. ומה שכתב בעל המאור הזה בסוף דבריו ואמר כי מה שאמרו [ב"ב דף מב:] שותפין שומרי שכר זה לזה, דוקא כשאמרו שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אבל בסתמא השמירה על כולם, אינו כן ואינו נאמר על הדרך הזה. כשהשותף שומר כל הבהמות ליומו ואחר ביומו אז הם שומרי שכר זה לזה, וחייבין זה לזה בגנבה ואבדה זה ביומו וזה ביומו. אבל אם כל אחד ואחד שומר מחציתם או חלק מהם אין אחד מהם חייב לחבירו מפני שהוא שמירה לבעלים. וזה שתפסו ניזק לגבות ממנו להנאתו נתכוון ולא להנאת שותפו, והרי הוא כמי שאמר אשמור אותו עד שאגבה ממנו ואחר כך תשמרו אתה. ועוד מדבריהם הם נושכים, דאמרינן בגמרא [דף לו:] אי הכי אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו יחזיר לבעלים מבעי ליה, ואם כדבריהם אמאי יחזיר לבעלים והלא שותפים הם בו הבעלים והניזק ונטירותא אתרוייהו רמיא ואעפ"י שתפסו הניזק, הא אין עליך לדון אלא כלשון הרב ז"ל. וזו קשה מן הכל, ואם גוף המזיק משועבד לאחרון יתר מן הראשון הדמים שלו איך יהיו משועבדים לראשון יותר מן האחרון ואפילו הוה גביה הוה גבי ליה, אף הדמים שלו אם ברח יגבה ממנו ונמצא הראשון משועבד לאחרון. והקושיא שהוקשה לו באילו גבך הוה קאי [דף לד.] ודחק עצמו בשאר נכסים כבר הוא מפורש אצלנו יפה.
<h2>דף לו:</h2>
במאור דף יח. ד"ה אנן יד: לרי"ף סי' עג. כתוב שם: אנן יד עניים אנן וכבר זכו בהו עניים. הרבה כתב הרב ז"ל בזה, ולא נראה לי דבריו, אלא דברי רבינו חננאל ז"ל, ועוד כתב בזה רבנו האי גאון ז"ל, ומה שהביא הרב אלפסי ז"ל סיוע לדבריו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו [דף סט.] לא זה הדרך ולא זו העיר וכו'. אמר אברהם: זה הדרך וזו העיר והוא דרך האמת. והלא אין כותבין הרשאה על המלוה מפני שאינו דבר בעין, וכן כתב בעל ההלכות, והטעם לפי שאינו ברשותו, בפקדון הוא דאמרינן [שם] כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה אבל מלוה לא אעפ"י שמודה לו, וכ"ש זה שהוא תשלומין ולא בא לידו כלום משל זה ועל מה יחול ההקדש על דבר שאינו ראוי, ואילו גנבה וגזלה הרי הן ממש בעלים בעין ואפילו חל עליהם ההקדש אין מן הדין שיחול על זה ואפילו אמר לו צא תן לפי שלא התיחדו לו התשלומין ולא יודע על מה יחול אלא אם כן יאמר הרי עלי סלע להקדש מפני שחייב עצמו בכך אבל נדבה היאך תחול אלא על (ל)דבר ידוע. ועל כן באו לזה מטעם מעמד שלשתן, וזה אחד מן הדברים שאין להם טעם [גיטין דף יג.], ואם הועיל להדיוט כ"ש להקדש, ועניים כהקדש כדאמרינן בפיך זו צדקה [ר"ה דף ו.] וכתיב אשר דברת בפיך אתקש לנדר ולנדבה [נדרים דף ז.]. ומה שהקשו השואלים לרבנו האיי גאון ז"ל ממעשה דרבן גמליאל [מעשר שני פ"ה מ"ט] דרבי יהושע ורבי עקיבא למה הוצרכו לשכור את מקומו לא יפה שאלו לחייב את רבן גמליאל הוצרכו לשכור והלא מעשר עני ליחייב היה ליתנו בעל כרחו, אלא שעת הביעור היה והיה צריך לבער המעשרות מביתו דכתיב [דברים כו] ביערתי הקדש מן הבית ואם לא באו ברשות בעליהן לא יוכל לומר ביערתי ולא באו לרשות בעלים עד שיצא מרשותו או שישכור את מקומו ואין להם אחריות עליו. ומה שאמר גאון דבעון בל תאחר הוא דקאי אבל בית דין לא כייפינן ליה אלא אם כן היה במעמד שלשתן, תמה גדול הוא זה, שהרי הוקשה צדקה לנדר ולנדבה ואמרינן [ערכין דף כא.] בנדר ונדבה חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, וכן אמרו [ב"ב דף ח:] ממשכנין על הקופה, והקופה אינה אלא נדבה כל אחד ואחד כמה יתן בשבוע וכיון שנדר ממשכנין אותה. גם מה שכתב הרב חננאל [ב"ק דף לו:] דמענין שנוי הסלע קאמר לא מיחוור, חדא דהא לא הוה ההוא פלגא מיוחד דניחול עליה איסור שנוי, ועוד אם אמרו מעמד שלשתן לענין מהדר דלא מצי למהדר ביה מנא לן דכמי שבאה ליד גבאי דמיא, ודברים רחוקים הם מאד. ואין לנו אלא מה שכתב הרב רבי יצחק ז"ל. והוא האמת.
<h2>דף לז:</h2>
במאור דף יט. ד"ה אמר ריש לקיש. לרי"ף סי' פ. כתוב שם: אמר רבי שמעון בן לקיש הכל היו בכלל נזק שלם וכו'. אמר אברהם: זה הפירוש אינו ישר בעיני.
<h2>דף מג.</h2>
במאור דף יט: ד"ה מאי לאו. לרי"ף סי' עט. כתוב שם: מאי לאו כופר, לא דמים. ומסתברא לי בכלל דמי כל נזקים ואפילו לאו מיתה וכו'. אמר אברהם: גם זה אינו ישר בעיני.
<h2>דף מו:</h2>
במאור דף כ: ד"ה הכי גרסינן. לרי"ף סי' פז. כתוב שם הכי גרסינן בנסחי דוקאני חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתייהו פלגו נזקא נכי ריבעא בעו לשלומי [כו' אבל הספרים שכתוב בהם פלגו נזקא נכי ריבעא הוא דבעי לשלומי] משובשים הם. אמר אברהם: תמה גדול היאך כתב זה, והלא כך פירשה אביי חצי נזק אחד מארבעה בנזק וכו', דהיינו פלגא נזקא נכי ריבעא. והלשון שהוא משובש צריך תקון לפי מה שפירש אביי. ומפני שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו אנו נזקקין לתקנו, ונאמר דהאי פלגו נזקא הוא דבעי לשלומי דקאמר חצי ודאית קאמר. דלגבי פרה חצי ודאה רביע נזק הוא, דאילו הזיקה לבדה היתה משתלמת חצי נזק ועכשיו בספיקא רביע נזק, והיינו פלגא נזקא חצי ודאן משלמין עכשיו בספיקן.
<h2>דף נ:</h2>
במאור דף כ: ד"ה הכי גרסינן. לרי"ף סי' קג. כתוב שם: והלכתא אין חבטא בפחות מעשרה דהכי מסקנא דשמעתא. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל אינו. ויש מי שאומרים דלהכי פסק הרב אלפסי ז"ל יש חבטא וכו'. אמר אברהם: גם זה אינו כלום שהרי בנפילת השור נמצא חבט יותר מעשרה לגבי שדרה, ובסמוך לשדרה יש חבט מעשרה. אבל מפני שהיה הרב ז"ל רב מובהק ואי אפשר שטעה בזה אנו צריכין לחזר ולהעמיד דבריו. עתה נשוב ונאמר שלא הביא הרב ז"ל דברי רב נחמן הראשונים דאמר יש חבט בפחות מעשרה אלא לשני דברים, האחד כמו שאמרו בגמרא [דף נא.] מכריסא ועד ארעא ד' טופחים הילכך בשיתא נמי איכא עשרה דהוי חבט מיתה, והשני להראות שאעפ"י שאין חבט מיתה בפחות מעשרה הא דאיגנדר איגנדורי מכל מקום חבט לניזקין איכא, הילכך צריך בדיקה שמא שברה השדרה ונפסק החוט שלה שמא נשברה רגלה למעלה מן הארכובה או נחבטה הגולגולת ברובה וכיוצא באלו. גם לענין התשלומין אני אומר שאם נטרפה בפחות מעשרה באחד ממיני הטרפות חוץ מרסוק איברים חייב לשלם את כולה, ולא פטרה תורה בור פחות מעשרה למיתה אלא כשמתה בריסוק איברים כדכתיב [שמות כא] ונפל שמה שור וגו', והוא כנפולה ששנו חכמים במשנת אלו טרפות [חולין דף מב.] שאין שבירת עצם אלא ריסוק איברים בלבד. כך נראה לי, ודבר טוב ומתקבל.
<h2>דף ע.</h2>
במאור דף כז: ד"ה ומה שכתב. לרי"ף סי' קלא. ומה שכתב הרב רבי אברהם ז"ל והאריך באורכתא כמו שכתב בפירושיו, לא נראה לי. אבל נראה לי דרב אשי חולק על נהרדעי והלכתא כותיה דשויה שליח, הלכך לא בעינן זיל דון וזכה בה והנפק לנפשך וכו'. אמר אברהם: כל מה שכתב בכאן אי אפשר, כי בודאי הלכה כנהרדעי, דהא בכמה מקומות [שבועות דף לג: בכורות דף מט.] אמרינן בבא בהרשאה, ואם שליח יכול לידון ולהוציא ממון למה הוצרכו להרשאה והלא אפילו שליח שעשאו בעדים [ב"ק דף קד.] נמי יכול לדון ולערער. ועוד הוה ליה למימר לאפלוגי אמילתא דנהרדעי ולימא הכי כיון דשליחא הוא לא צריך, ואיהו לא פליג אלא אדאמימר ולענין תפיסה בלחוד דאי תפס מפקינן מיניה. סוף דבר כל מי שהוא רוצה לעמוד על עקרי הרשאות, יבא ויראה בחבור הרשאות שחברתי, ושם יעמוד על עקרן.
במאור דף כז: ד"ה וכן מה שכתב. לרי"ף ב"ב סי' תשמח. עוד כתב שם: וכן מה שכתב בשמעתא לעיל בשתי שערות וכו'. עד ואם כן אף כרבנן לא אתיא מתניתין דהא עדות טביחה לאו עדות הוא למידי. אמר אברהם: המשיג הזה איך דוחה בקש דברי הרב הגדול ז"ל, שהרי עדות טביחה אע"פ שאינו [מועיל לענין חיוב ד' וה'] מועיל לענין פחת שחיטה אע"פ שלא גבו, ואפילו על פי עצמו. ותו לא מידי. והארכתי לתפוס עליו במסכת סנהדרין פרק אלו הן הנחנקין.
<h2>דף עח.</h2>
במאור דף כט. ד"ה כי איתמר. לרי"ף סי' קלז. ועוד כתוב שם: אמר לך רבי אלעזר כי אתמר דרבא הכי אתמר, שה להוציא את הכלאים לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא וכו', עד וטעמא דרבי יהושע משום דסבירא ליה [זה וזה גורם אסור]. אמר אברהם: טעה בזה. דרבי יהושע זה וזה גורם מותר סבירא ליה, כדאיתא במסכת חולין [דף נח.]. והכא היינו טעמא משום דכתיב [דברים יב] שה כשבים, והכי איתא בבכורות [דף ז.]. ומאי דקאמר אפילו טהור שנולד מן הטהורה ועבורו מן הטמא אסר רבי יהושע ליכא מאן דציית ליה דהוה ליה לפרושי ולגלויי כח דהתירא. ואי משום דכתיב שה כשבים שיש בו שני כשבים קאמר, ואשני כשבים הוא דקפיד רחמנא שיהא בו הכשר שני כשבים ואם בטמא שנולד מן הטהורים מכשיר, כל שכן טהור בן טהורה אעפ"י שאביו טמא, וכיון שהוא טהור בן טהורה האי יש בן שני כבשים.
<h2>דף פה:</h2>
במאור דף ל: ד"ה ואם תאמר. לרי"ף סי' קמח. [כתוב שם:] ואם תאמר לקתה מדת הדין דכי מיתפח האי גברא לאו גברא דשומר קשואים וכו', עד והוא הדין לשמירת הפתח כשקטע את רגליו, ואעפ"י שזה האיש לא היה דרכו לעסוק עם מלאכתו הראשונה במלאכה אחרת גזירת הכתוב היא וכו'. אמר אברהם: ומה יעשה בסימא את עינו שנותן לו דמי הטוחן בריחיים בשבת קטנה, והלא אינו יכול לעשותה עם מלאכתו הראשונה. ולא שאני סובר כפירוש הרב ז"ל, אלא שיש אצלי בו פירוש אחר, והוא כתוב בפירושי. והטעם שכתב בזה אין בו טעם, דכיון שאינו יכול לעסוק בה עם מלאכתו הגדולה אם תתן לו שבת מן המלאכה הגדולה היאך תכנס עמה דמי שבת הפעולה הקטנה והיא אינה בכללה ואדרבה איפכא מסתברא.
<h2>דף פז:</h2>
המאור אינו בנדפס. לרי"ף סי' קנב. כתוב שם: ואזדו לטעמייהו דאיתמר הקוטע יד עבדו וכו'. אמר אברהם: יפה חילק בין מציאה ובין מעשה ידיה, והשבת שהוא במקום מעשה ידיה, כי אלה של אביה מדברי תורה ומציאה מדבריהם, הילכך העדפת שבתה ומעשה ידיה לאביה אפילו אינה סמוכה על שולחנו, וכל שכן בסמוכה. וכי קתני בברייתא קטנים יעשה להם סגולה, חוץ משבת של בתו הקטנה קא אמר. ואין צריך להאריך דברים הללו שכתב, כי חזרת הדין כבר נתבטל בזה דליתיה להאי קושיא כלל, ונתרץ אותה אעפ"י שיש לי טעם אחר בדברים הללו כמו שכתוב אצלי. גם יש דברים נוטים מזה הפירוש לפי שמצאנו בכמה מקומות מעשה ידיה ומציאתה הולכין בשוה.
במאור מובא במלחמות דף לא. ד"ה וכתב עוד, ואינו בנדפס. לרי"ף סי' קנב. כתוב שם: ונראה לי דכל האי שקלא וטריא דשקלינן וטרינן לעיל בגמרא לא אתי כרבי יוחנן [ב"מ דף יב:], דלדידיה ליכא לאקשויי האי דאקשינן לעיל וכו', עד ולרבי יוחנן לאו משום קפידא קא זכי אלא מדין תורה וכו'. אמר אברהם: נראה לי כי מכאן ועד סוף הכל שגגה. לרבי יוחנן הוא דזכי אב משום קפידא הואיל וסמוכין על שולחנו תקינו ליה מציאתם ומעשה ידיהם אפילו בזכרים גדולים וכל שכן בקטנים ובבנות. ושמואל פליג עליה ואמר מדין תורה מציאת קטן לאביו דקטן לית ליה זכיה. הילכך לרבי יוחנן אם סמוכין על שולחנו וחבל בהן פטור לגמרי דכיון דחסר ממונא קפיד, ואם אינן סמוכין חייב בכל חוץ משבת בתו ובמותר מזונותיה בלבד כדכתבינן לעיל. ומה דקאמר נמי לרבי יוחנן לא שני ליה בין שבח נעורים דהוא צערא דבאונס [ש]הוא שבח נעורים הצער לאביה ובחבלות לעצמה ואין לאב אלא הנזק שפחתה מכספה בלבד, ומה דקא אמר דאפילו בשת שלא במקום נזק נמי דאביה נמי דאיהו נמי שייך ביה דהא בשת נמי אפחתה מכספה, כל אלו שגגות, ואפילו בבשת דבמקום נזק נמי לא שייך ביה מידי, דבבשת דאונס הוא דאמרינן אביה שייך נמי ביה שיאמרו בתו של פלוני פגומה היא מפני שלא שמר אותה, אבל בשת דחבלות לאו פגם משפחה היא, הילכך מי שמוציא מידה ליתן לאביה עליו להביא ראיה, ואין לנו אלא הדברים כפשוטן כמו שכתב הרב ז"ל.
<h2>דף צג.</h2>
במאור לרי"ף סי' קסג. ואינו בנדפס. כתוב שם: רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. רבי יוחנן מוקים לה להאי מתניאתא בדלא אמר הנחבל וכו'. אמר אברהם: יש כאן שלש שגגות. הא' שהיה לו לומר רבי יוחנן אמר מתני' בלאו והן ומשום דיש הן שהוא כלאו וכו'. והשנית, אם הן כפשוטו הרי הוא כלאו גבי חבלות כי אמר לו החובל על מנת לפטור והשיבו הנחבל על מנת לפטור נחשוב אותו כמתמה ויהא חייב. והשלישית, מאי תניא נמי הכי דקאמר ומאי אולמיה דברייתא טפי ממתניתין דמתניתין קתני על מנת לפטור חייב אלא דאמרינן שאני צערו מראשי איברים שלו, ולעולם בהן ולאו כפשוטן ולא מפליגינן ולא מידי.
במאור מובא במלחמות דף לג. ד"ה ועוד קרע. לרי"ף סי' קסט. ואינו בנדפס. כתוב שם: ורמינהי לשמור ולא לקרוע, קא ס"ד למפטריה מחיוב קריעה אתא וכו', עד אבל מאי דאתא לידיה כקריעה שמסרו מחייב עליה בתורת שמירה. אמר אברהם: גם זה אי אפשר. שאם בא לידו בתורת קריעה צריכה למימר דפטור מתורת שומרים. ועוד מתחלה מה היתה הקושיא, ושמא מתורת שומר הוא דפטור אבל הוא עצמו קרע ואבד שמא הוא חייב, כדקתני במתניתין [דף צב.]. סוף דבר צריך הוא לפירושינו.
<h2>דף צג:</h2>
במאור דף לד. ד"ה הרב אלפסי. לרי"ף סי' קעג. כתוב שם: הרב אלפסי ז"ל סמך על רב אשי ורב פפא, ודחי ליה לרבי יוחנן דאוקמה למתניתין בשנוי החוזר לברייתו [דף צד:], ולי נראה אפילו לרבי יוחנן מתניתין דחויה היא וכו', עד ודיקא נמי מדקתני מציעתא [דף צג:] משלם דמי פרה העומדת לילד וכו'. אמר אברהם: אני מודה לו דמציעתא נמי פרה חוזרת בעיניה. והאי דקתני משלם דמי פרה העומדת לילד לומר [שאין] שמין לולד ולגיזות בפני עצמן, אלא שמין אותם על גבי פרה ורחל כשעת הגזלה.
<h2>דף צד.</h2>
במאור דף לד. ד"ה הלכך. לרי"ף סי' קעג. כתוב שם: ובודאי הלכה כותיה ולא מטעמיה דהא רבי שמעון בן אלעזר [דף צד.] עדיפא מדרבי יהודה [דף צה.] וכו'. אמר אברהם: לא כי אלא דרבי יהודה עדיפא מדרבי שמעון בן אלעזר, דאילו רבי שמעון בן אלעזר לא אמר אלא בשבח הבא מכח הגזלן מחמת מזונותיו וגדולו כדקתני השביח ולא קתני שבח כדקתני כחש, ובהדיא קתני [שם] בברייתא דלשבח שהשביחו גזלן קאמר ולאו משום דהוי שנוי כלל דפטום וכחש החוזר לאו שנוי הוא כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא טעמא דמילתא כשהשביח גזלן נוטל שבחו משום דאמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת [דף סה:], וכולה מלתא משום תקנת השבים [דף צד.], ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן פרק מרובה [דף סה.] כחושה והשמינה משלם כעין שגנב משום דאמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת, ואפילו טלה ונעשה איל דממילא הוי שבחא ואפילו הכי משלם כדמעיקרא ואפילו למאן דאמר שנוי במקומו עומד [דף סה:], והכי אמרינן התם. וטעמא דמלתא משום דההיא שבחא אתי ליה על ידי מזונותיו של גנב וגדולו. ואילו רבי יהודה אפילו שבחא דאתי ממילא שלא על ידי מזונות, כגון גיזות וולדות ד(ל)שבח שהוא על גבי גזלה לגזלן, והטעם מפני תקנת השבים. אבל אם יוקרא דממילא ודאי בין למר ובין למר לנגזל הוי, כדאיתא בפרק מרובה דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה, תברא או שתיא משלם ארבעה, וטעמא דמלתא משום דכי הוי בעין הדרא בעינא אע"ג דשויא טפי וכי תברא או שתיא השתא הוא דקא גזיל לה, אלמא איכא פלוגתא בין שבחא לשבחא. וכן נסכא ועבדינהו זוזי [דף צו:] הוצי ועבדינהו חופיא [דף צו.] כיון דלא חסר בהו ולא מידי ולא ע"י מזונות אתי לההוא שבחא, ושנוי החוזר לברייתו הוא ולא קני בהו ולא מידי. ואפילו לשבח שעל גבי גזלה לרבי יהודה נמי לא דמי לההוא תוספת מיהא הוי, וכגופא אחרינא דמי. אבל הכא הוא ניהו וליכא תוספת בגופה. וכן בעצים משופין ועשאן כלים צמר טווי ועשאו בגד [דף צג:], לא קני בשבחא ולא מידי דדמי לנסכא ועבדינהו זוזי [דף צו:] דליכא תוספת כלל.
<h2>דף צד:</h2>
במאור לרי"ף סי' קעב, ואינו בנדפס. כתוב שם: כל היכא דאמרינן חייב להחזיר אפילו בדרך תשובה משמע וכו'. אמר אברהם: טוב הוא זה הטעם ויש עמנו טוב כזה, לפי תשובה בימי ראשונים נשנית מימות משה אבל מתניאתא דרבי חייא ודרבי אושעיא בימי רבי נשנו, ותקנה זו בימי רבי היתה על כן הקשו ממתניתא ולא הקשו עליה מן המשנה. ויש לדון אחר טעם שלו, למה לא הקשו עליו ממשנת המפקיד [ב"מ דף לז:] שאמרו אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה וכו' נותן לזה מנה ולזה מנה והיא מיירי בבא לצאת ידי שמים, דהיינו בעל תשובה.
<h2>דף צה.</h2>
במאור דף לג. ד"ה רבי יהודה. לרי"ף סי' קעא. כתוב שם: רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה, במאי קמפלגי. פירוש, דלא אפשר למימר דאדרבי מאיר קאי בגוזל רחל וכו'. אמר אברהם: נראה מדבריו כי רבי מאיר לא דבר אלא ברחל טעונה ופרה מעוברת, ואינו כן, אלא אפילו בטענה אצלו וגזזה. והכי איתא בשמעתא [דף צה:].
<h2>דף צה:</h2>
במאור דף לג: ד"ה ומאי. לרי"ף סי' קעג. כתוב שם: ומאי דמשנינן בין לוקח תלמיד חכם ללוקח עם הארץ, נראה לי דסמכינן עלה, דהא אסיקנא דבמזיד קניס בשוגג לא קניס וכו'. אמר אברהם: צריך הוא למה שכתבנו, וכבר כתבנו דבר זה בפירושנו כדעת הגאונים ז"ל.
<h2>דף צו:</h2>
במאור דף לד. ד"ה הרב אלפסי. לרי"ף סי' קעג. כתוב שם: הרב אלפסי ז"ל סמך על רב אשי ורב פפא, ודחי ליה לרבי יוחנן דאוקמה למתניתין בשנוי החוזר לברייתו [דף צד:], ולי נראה אפילו לרבי יוחנן מתניתין דחויה היא וכו', עד ודיקא נמי מדקתני מציעתא [דף צג:] משלם דמי פרה העומדת לילד וכו'. אמר אברהם: אני מודה לו דמציעתא נמי פרה חוזרת בעיניה. והאי דקתני משלם דמי פרה העומדת לילד לומר [שאין] שמין לולד ולגיזות בפני עצמן, אלא שמין אותם על גבי פרה ורחל כשעת הגזלה.
במאור דף לד. ד"ה הלכך. לרי"ף סי' קעג. כתוב שם: ובודאי הלכה כותיה ולא מטעמיה דהא רבי שמעון בן אלעזר [דף צד.] עדיפא מדרבי יהודה [דף צה.] וכו'. אמר אברהם: לא כי אלא דרבי יהודה עדיפא מדרבי שמעון בן אלעזר, דאילו רבי שמעון בן אלעזר לא אמר אלא בשבח הבא מכח הגזלן מחמת מזונותיו וגדולו כדקתני השביח ולא קתני שבח כדקתני כחש, ובהדיא קתני [שם] בברייתא דלשבח שהשביחו גזלן קאמר ולאו משום דהוי שנוי כלל דפטום וכחש החוזר לאו שנוי הוא כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא טעמא דמילתא כשהשביח גזלן נוטל שבחו משום דאמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת [דף סה:], וכולה מלתא משום תקנת השבים [דף צד.], ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן פרק מרובה [דף סה.] כחושה והשמינה משלם כעין שגנב משום דאמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת, ואפילו טלה ונעשה איל דממילא הוי שבחא ואפילו הכי משלם כדמעיקרא ואפילו למאן דאמר שנוי במקומו עומד [דף סה:], והכי אמרינן התם. וטעמא דמלתא משום דההיא שבחא אתי ליה על ידי מזונותיו של גנב וגדולו. ואילו רבי יהודה אפילו שבחא דאתי ממילא שלא על ידי מזונות, כגון גיזות וולדות ד(ל)שבח שהוא על גבי גזלה לגזלן, והטעם מפני תקנת השבים. אבל אם יוקרא דממילא ודאי בין למר ובין למר לנגזל הוי, כדאיתא בפרק מרובה דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה, תברא או שתיא משלם ארבעה, וטעמא דמלתא משום דכי הוי בעין הדרא בעינא אע"ג דשויא טפי וכי תברא או שתיא השתא הוא דקא גזיל לה, אלמא איכא פלוגתא בין שבחא לשבחא. וכן נסכא ועבדינהו זוזי [דף צו:] הוצי ועבדינהו חופיא [דף צו.] כיון דלא חסר בהו ולא מידי ולא ע"י מזונות אתי לההוא שבחא, ושנוי החוזר לברייתו הוא ולא קני בהו ולא מידי. ואפילו לשבח שעל גבי גזלה לרבי יהודה נמי לא דמי לההוא תוספת מיהא הוי, וכגופא אחרינא דמי. אבל הכא הוא ניהו וליכא תוספת בגופה. וכן בעצים משופין ועשאן כלים צמר טווי ועשאו בגד [דף צג:], לא קני בשבחא ולא מידי דדמי לנסכא ועבדינהו זוזי [דף צו:] דליכא תוספת כלל.
במאור דף לד: ד"ה ורב. לרי"ף סי' קעב. כתוב שם: ורב היכי שביק מתניתין ועביד כברייתא וכו'. פירוש, ואע"ג דלא מקשינן הכי בשאר דוכתא היכי שבק רבים ופסק כיחיד, משום דרב הוה במנינא דרבי וכו'. אמר אברהם: כתבנו בו טעם אחר מובחר מזה.
<h2>דף צז:</h2>
במאור דף לד: ד"ה הא של אחרונים. לרי"ף סי' קעח. כתוב שם: הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין כו', עד ואוקימנא כשאין מלכיות מקפידות, שכל זמן שירצה יוכל להוליכם שם וכו'. אמר אברהם: ומה יועיל לו אם כל זמן שירצה יוכל להוליכם, ומה יעשה בהם שם, מעשר איך יוציאם חוץ לירושלים. ויותר מזה היה צריך לפרש. כתוב שם: והא ברייתא מכל מקום קשיא לרב, אלא רב תנא הוא ופליג. אמר אברהם: גם בזה אין טעם מספיק כי מכל מקום שהיה צריך לזה התירוץ מקשה ומתרץ וצריך הוא למה שפירשנו.
<h2>דף קד.</h2>
במאור דף לו: ד"ה אמר רבא. לרי"ף סי' קפג. כתוב שם: אמר רבא שני מתניתין כיון דידע למאן גזלה וכו', עד שלא נראה לי פסק הרי"ף ז"ל שפסק כרבי עקיבא, כיון דסתם מתניתין כרבי טרפון וכו'. אמר אברהם: גם אני כתבתי כן, ומטעמים אחרים.
במאור דף לז. ד"ה ומה שפסק. לרי"ף סי' קפד. כתוב שם: מה שפסק הרי"ף ז"ל בשליח שעשאו בעדים, ובמשלחין מעות בדיוקני וכו'. אמר אברהם: כל זה כבר נתפרש יפה ויפה בחבורי. כתוב שם: ונראה לי אם יש בית דין באותו מקום עושה בית דין שליח משום תקנה, כמו שעושה בנגזל וגזלן, ותו ליכא למיחש ולא מידי, ולית ליה ללוקח או ללוה לאשתמוטי. אמר אברהם: אין הדעת מודה בזה. שאם בית דין עשו תקנה לגוזל ונגזל שאי אפשר על ידי הרשאה לפי שאינו יכול להקנות ממון שיש בו יאוש, ואפילו לפני יאוש נמי הואיל ואינו ברשותו אי נמי מפני שהוא גזלן וזה רוצה להוציאו מידו כמו שאמר [גיטין דף יד.] בהולך מנה לפלוני שיש לו פקדון בידי שאם הוחזק כפרן אם בא לחזור אינו חוזר ואם לא הוחזק כפרן אם בא לחזור חוזר דמצי אמר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, והכא נמי כיון דגזלן הוא ניחא ליה להאיך לאפוקיה לגזלה מידו ועבוד ליה תקנתא שליח, אבל הכא מאי הנאה אית ליה למפקיד דנעביד ליה שליח לאוקמה לממונא באחריותיה עד דמטי לידיה או לידא דשליח.
<h2>דף קיא:</h2>
במאור דף לח. ד"ה תנן הגוזל. לרי"ף סי' קצב. כתוב שם: תנן הגוזל ומאכיל את בניו וכו', עד אבל כשהאכילו הגזלן לא קאמר, דהוצאה דידיה הוא שהגזלן הוא שחייב לשלם. אמר אברהם: אין הסברא הנכונה מעידה על זה ולא השכל מורה עליו. כי האב המאכיל את בניו אין חובה עליו לזון, ואם הוא מאכילם מדת חסד היא [כתובות דף מט.], לעולם מתנה היא ומתנה הרי היא כמכר שלא נחלקו רב חסדא ורבא אלא על רשות יורש דיורש כרעא דאבוה הוא. הילכך מרישא הוא דמותבינן ליה כדסברינן למימר דלפני יאוש מיירי, אלא דסיפא דלא כרב חסדא נמי קשיא דשנוי רשות בלא יאוש ליכא למאן דאמר קני, אלא על כרחך סיפא לאחר יאוש וכרמי בר חמא ואפילו בגזלה קיימת, או כשאכלה וכרבא. ומי שיש לו מוח בקדקדו איך יאמר דמסיפא מקשה ליה, ולימא ליה ותסברא דהא מתקנתא היא כלפני יאוש אלא על כרחך מרישא קא מקשה ליה. ואין לשנות מזה.
<h2>דף קיב.</h2>
במאור דף לח: כתוב שם: ומסתברא דהלכתא כרבנן [דף קיב.], הלכך מתניתא קמייתא [דקתני] והמניח לפניהם וכו'. אמר אברהם: באמת וברור אין הלכה כרבנן בהא אלא כסומכוס, ואין מקבלין עליהן עדות לחוב אלא לנזקין בלבד [דף לט.] בשהוחזק שורו נגחן, ועם כל זה אין משלמין משלהן אלא מעליית אפוטרופין [דף לט:], וכיון דמשלם מעליית אפוטרופין משתלם הנזק נמצא העדאת בעל דין הוא. וכל מקום שתמצא נזקקין לנכסי יתומים לא שיקבלו עליהם עדים לא בפני אפטרופוס, אלא או במלוה בשטר או שצוה בכתב ידו ומקיימין אותה או שראוהו שלשה וצוה בפניהם, שאינן צריכין לעדות. וכן בנמצאת שאינה שלו [ערכין דף כב.], או כשהוציא הלה שטר שהיא של אבותיו או כשנתקבלה העדות בחיי אביהם, אי נמי כשהניחם אביהם ברשות אפטרופוס וצוה האפטרופוס לעשות כך וכך שאין צריך לקבלת העדות, שהרי הכל תחת ידו. ומה שאמר בקטנים דמו לשיהיו עדיו חולים [דף קיב:], אלו דברי רוח הן דבר חמוה דרבי ירמיה לא חשו לו לדבר זה וקם הדין כרבי אבין משום דקיימא ארעא בחזקה דאבוה [שם], ומגופה שמעת לה דהא עדיו מבקשין לילך למדינת הים אריכות הזמן יש בה, וטעמא דמבקשין לילך הא קיימי הכא לאריכות הזמן לא חיישינן למיתה. כתוב שם: דרב חסדא ורבא מוקמי לה אי לפני יאוש בין גזלה קיימת וכו'. אמר אברהם: זה טעות. לדעתו הוא שפירש כך שאמר בתחלה הגוזל ומאכיל את בניו אפילו לפני יאוש אין על הבנים חובת תשלומין, וזה אי אפשר כדפרישית.
כתוב שם: ולא טענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון וכו'. אמר אברהם: ומנא ליה דהני מתנייאתא שאין שם עדי גזלה, הא ודאי כשיש שם עדי גזלה ושראוה ביד היתומים, דאי לאו הכי גדולים אמאי חייבים. אלא ודאי בשיש שם עדי גזלה ושראוה ביד היתומים והאב אין לו שום טענה, והבן יכול לטעון יודע אני מהחשבונות וכו' מגו דיכול למימר חזרתי אני ולקחתיו ממך. והוא האמת והישר כאשר פירש אדוני הרב ז"ל. כתוב שם: וכללא דאמור רבנן לא הואי אלא דלא טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון וכו'. אמר אברהם: דבר זה מצאנו כתוב בהפך ממה שכתב, שהרי בענין [ב"ב דף נב.] אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו וכו' אמר רב עליו להביא ראיה שנפלו לו נכסים מבית אבי אמו, והלכתא כוותיה [רי"ף ב"ב פ"ג סי' תשלז, דף כח.], ואם מת על האחין להביא ראיה, וכן פסקו הגאונים ז"ל, אבל מעולם לא מצאנו דבר חשוב שהאב יכול לטעון שאין טוענין אותו ליורש וללוקח. ומי שהעמיד שטר היוצא על היתומים ביתומים גדולים דטעני אמר לו אבא החזרתים לך, יפה כוון, ותבא עליו ברכה כי הסכים לדעת הגאונים ז"ל. ועוד כי לשון מלוה משתלמת בכל מקום שהקשו [דף קיח.] על משנתינו אין לו משמעות כלל עד שיחייב אותו להוליך למדי. ומה שהביא ראיה לדבריו מחוסא ומרבי מיאשא דלא טענינן ליתמי מאי דמצי טעון אבוהון, מי דמי, התם כיון דלא אמר מידי ידים מוכיחות נינהו וכחזקה דמי, וגדולה מזו אמרו דאפילו מזו שהוא מן התורה מבטלינן ליה משום קלא כמעשה דרבא בר שרשום פרק חזקת הבתים, וכל שכן חזקה דאלימא טפי, אבל באונסין מאי חזקה איכא, ואפילו תימא דאונסין קלא אית להו אבל פסידא דאתרמי בעסק ההוא ודאי לית ליה קלא ואמאי לא טענינן להו והוא דבר קרוב מאד, ותו לא מידי.
<h2>דף קיד.</h2>
במאור דף מא. ד"ה תנא ומחזיר. לרי"ף סי' ריא. [כתוב שם:] תנא ומחזיר לבעלים הראשונים וכו', עד כלומר ואם יש מותר מחזיר לבעלים הראשונים, דכיון דבטעות אתא לידיה לא הוי שנוי רשות גמור. אמר אברהם: גם באלה לא חפצתי כי היה לו לפרש, ואם יש מותר יחזיר לבעלים הראשונים, ועוד אם אינו שנוי רשות גמור למוכר למה יהיה הלשון אינו מותר ועדיין צריך הוא למה שפירשנו בו.
[כתוב שם:] לית הלכתא הכי אלא יאוש ושנוי רשות הוי וקנה הכל, ואפילו המותר וכו'. אמר אברהם: יש כאן שגגה, כי אמרו בגמרא בלישנא בתרא יאוש כדי קנה ולא אמרו בו שיהא יאוש ושנוי רשות, מכל מקום משנתינו אינה מסייעת לא ללשון ראשון ולא ללשון שני ואין חוששין להוספה באיזה לשון שתהיה... כבר נודע לנו מן האמור הוא עיקר. [כתוב שם:] וכללא נקטינן ביאוש דיאוש כדי לא קנה כדפסק הרב אלפסי ז"ל כרב נחמן ורבי יוחנן דאמרי חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכו', עד ולפום הכי לא קשיא דעולא אדעולא, דאמר עולא בפרק מרובה מנין ליאוש שאינו קונה וכו'. אמר אברהם: בחיי ראשי, כל מה שהקדים והאריך והרבה דברים לא יועיל לתרץ דעולא אדעולא במה שכתב, שהרי הביא עולא ראיה ליאוש שאינו קונה מדכתיב [מלאכי א] והבאתם גזול וכו', והא התם דיאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, ואע"ג דבקדשי מזבח ליכא שנוי בעלים דמעיקרא תורא דראובן והשתא דראובן [דף עו.] מכל מקום שנוי השם איכא, ועדיין הוא צריך למה שפירשנו בו. [כתוב שם:] מאי דאמרינן דקיימא לן כרבנן דאמרי דסתם גנבה הוא יאוש וכו'. עד כדתנן המציל מן הגייס ומן הנהר וכו'. אמר אברהם: יש אתנו טעם יפה מזה כי יש לדקדק על זה ואע"פ שכתבו הרב אדוני ז"ל.
<h2>דף קיז:</h2>
במאור דף מג. ד"ה דברי הרב אלפסי ז"ל. לרי"ף סי' רכב. [כתוב שם:] דברי הרי"פ ז"ל בשמעתא דישראל שאנסוהו גוים יותר נכונים וברורים מדברי הרב רבי אפרים ז"ל וכו', עד למה לן למימר רודף הוא הא לא קא הוי רודף מחייב והא מחמת ממונא דחבריה מטי ליה היזקא וכו'. אמר אברהם: איך דחה כקש נדף דברים ברורים וחזקים כחומת ברזל מפורשים בירושלמי [ב"ק פ"ח ה"ח] ומוחזקים בגמרא שלנו, כי הדחייה שכתב אינה קושיא, חדא דאיכא למימר חד מתרי טעמי נקט ודעדיף מיניה קאמר דאילו לבעל החמור נמי מצי קטיל משום דרודף הוא, ועוד כי זה המעבורא לכל היה לעבור בו, ועל כן הקשה לו אביי (מאי הציל) [האי מציל] עצמו בממון חברו שאם היה משליך את החמור היו נצולין, והשיב לו רבא כי רודף היה אחר שראה כי המעבורא נתמלא אנשים והכביד עד שרצה לטבוע מכובד החמור, ואילו קדם ונכנס בה היה לו זכות בה כשאר בני אדם, וסוף דבר הרוצה לעמוד על העיקר יראה חבור יפה שחברנו בדין מסור.
<h2>דף קיח.</h2>
במאור דף מד: ד"ה נראה לי מפירוש רש"י ז"ל. לרי"ף סי' רכה. [כתוב שם:] נראה לי מפירוש רבינו שלמה ז"ל דאיהו גריס אי בעית לאהדורי נהלך התם במדבר מהדרנא לך וכו'. אמר אברהם: מעולם לא עלה על דעת אדם שילך במלוה ובפקדון אחריו למדי, ומה חטא זה שנקנוס אותו בכך. ועוד כי לשון מלוה משתלמת בכל מקום שהקשו על משנתינו אין לו משמעות כלל על שיחייב אותו להוליך למדי.
<h2>דף קיח:</h2>
במאור דף מה. ד"ה מאי לאו. לרי"ף סי' רכז. כתוב שם: מאי לאו סלע לדעת ובפלוגתא דרב ושמואל וכו', עד אי הכי מאי איריא למקום שגנב, אלמא צריך שיחזירנה לתוך כיסו שגנבה ממנו, אפילו שלא במקומה נמי תהא חזרתו חזרה מאחר שחזרה שמירתו במקומה כאילו לא גנב מעולם. אמר אברהם: אני איני אומר כל כך, אבל כל זמן שגנב בטלה שמירתו וכשהחזיר חזרתו שמירתו והקושיא שלו בטלה. כתוב שם: האי קושיא קשיא לן טובא, היאך יהא שומר שגנב מרשותו צריך דעת בעלים, אפילו בסלע שגנב מבית בעלים אפילו מנין לא צריך וכו', עד אי הכי האי צריך דעת בעלים, צריך חזרה לרשות בעלים מיבעי ליה. אמר אברהם: באמת וברור כי די לו בחזרה לרשות בעלים. והאי דקאמר צריך דעת לפי שאי אפשר לחזרת שומרים כשלא יש דעת בעלים שלא נפטר שומר [עד] שיחזיר לדעת ואפילו בלא שליחות יד בפקדונו כדאמר רבי אלעזר [דף נז.] הכל צריך דעת חוץ מהשבת אבדה ובשומרים בלחוד בודאי שאין ענין מדבר אלא בשומרים. ואם כדבריו של זה הספר לרבי אלעזר קשיא מתניתין, דהא קא חזינן [דף קיח:] דוכתא פוטר בגנב ובגזלן ואיהו אמר הכל צריכין דעת. ותו לא מידי. כתוב שם: ועיינינא בה טובא וכך נראה לי לפסוק, כיון דשמואל ורבי יוחנן קמו להו כרבי ישמעאל ודלא כרבי עקיבא אידחו להו מימרייהו לבר מהלכתא. אמר אברהם: כל אלו הדברים לא ישרו בעיני כי לא נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא בשומר שגנב מרשות עצמו, כדאוקימנא רב, ובפלוגתא דבבא מציעא [דף מ:], הילכך לרבי עקיבא ליכא חזרה כלל, ובלי ספק אין מקום מחלוקת האמוראין בדברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא כלל.
